Edit Post Title

"אֲבָל מָה עָשִׂיתָ לְמַעַן נַפְשְׁךָ?"

יָשַנְתִּי הַרְבֵּה, גַּם אָהַבְתִּי הַרְבֵּה,

לֹא כְּמוֹ עֵץ, שֶׁאוֹהבֵ רַק פַּעַם בַּשָּׁנָה.

אֵיזֶה יַעַר עֵצִים מְשֻׁגָּעִים אֲנִי!"

(יהודה עמיחי)

אז ככה.

לפני כשנה וחצי נעצרתי.

כותב בלשון נפעל כי זה כאילו קרה לי.

לא החלטה מודעת עם תודעה ערה וצלולה.

הפסקתי לכתוב, הפסקתי ללמד, הפסקתי ( כמעט לגמרי ) להפגש עם אנשים.

פה ושם יצאתי מגדרי.

לרגעים.

תוך שמביא משהו מאוד חלקי ממני.

לא בדידות מבחירה.

לא , ממש לא נהניתי מזה.

אבל באופן מוזר התמסרתי לזה.

אה, גם לא נכנסתי לתקופת לימוד מעמיק ואינטנסיבי עם ספרים ישנים זרוקים על השטיח.

לא.

בעיקר בהייה חסרת כיוון על הבית ועל השתנות עץ הפקאן וצמיחת הבמבוק המשוגעת.

ואז ראיתי כך.

שבעצם בעצם

מה שהתרחש לו מתחת ומעל לפני השטח היה חילחול איטי ועיקש של דברים שאני מבין ומלמד

למרחב שהופך אותם ל "ידיעה"

הדימוי שעולה לי זה מעין סלע שמכוסה במים ולאט

לאט

הם חודרים למעמקיו.

זה לא processing

זה לא integration

זה לא כל המושגים הזרים לי שמתארים נסיון להפוך חוויות שמעבר למילים 

ולהקטין אותן למידתנו המילולית וכמהה למשמעות.

טוב, זה בערך מה שהיה

(ואולי אני מספר לעצמי עוד סיפור פנטזיה הזוי).

והנה הופיע רצון לצאת מהקונכיה.

רצון לספר ולהקשיב

רצון ללמד וללמוד

את האניאגרם

(גם את האניאגרם)

ממקום חדש.

ממקום סקרן שוב.

ממקום שצמח לו מתחת לפני השטח וכרגע אמר די

​