עידכונים / חדשות

 

 

 

קבוצת לימוד חדשה - שלושה מפגשים

תחילת הלימוד - נובמבר 2020

 

בנובמבר הקרוב יפתחו שני קורסים אינטימיים בני שלושה מפגשים כל אחד. הקורסים יקנו לנו היכרות והתבוננות מעמיקים עם האניאגרם. לפרטים נוספים ניתן לפנות דרך צור קשר .

פוסט שבועי

שלוות נפש, שלווה ונפש. אני רוצה

להיות רק פעם אחת בתוך החדר שאני

רואה אותו כל ערב ממקום עבודתי.

הוילון סגור תמיד ולפעמים אור בפנים.

(עמיחי)

 

אחת השאלות שעולה פעמים רבות בתוך השיח האניאגרמי

נשמעת מעין כך

."איזה טיפוס מתאים לעבודה מסוימת"

"אם איזה טיפוס אוכל לקיים תקשורת טובה"

"אם אני רוצה לצאת לטיול, מי כדאי שיהיה שותף לי במסעותי"

כאלה מין דברים.

לעיתים קרובות התשובה כאילו מגיעה מאליה

ברור לי שאם ארצה פינוקים ונועם אזמין לי את טיפוס 2 לבוא למחוזותי .

ואם ארצה להרוס ( בצדק כמובן ) את ביתו של השכן אקרא לחברי ה8 עם הבולדוזר האימתני.

ככה זה עובד.

לא?

יותר ויותר.

ככל שאדם מעמיק ומרחיב את הלימוד

ככל שמבליחה ומשמחת ההבנה שהאניאגרם מתאר מרחב אפשרויות בלתי מוגבל של התנהלות והתכוונות אנושית

אתה רואה שתוכל לצאת נשכר מכל מפגש.

מכל טיפוס.

מכל חווית קיום דומה או שונה משלך.

ככה זה.

ואם תרצה לקדם את החורף המתקרב אלינו בצעדים קטנים

ותרצה להזמין חברים שיחגגו איתך את הדלקת האח

וכוס היין לידה

דע לך

ש 1 – יביא את כל שבקשת ממנו באיכות גבוהה ולא מתפשרת ויביא את עצמו במיטבו

ש 2 – יביא את הרוח הטובה ואת החיוך המתוק והמכיל

ש 3 – יעלה את התדר והאנרגיה בחדר

ש 4 – יביא את המוזיקה השונה ( משהו מסנגל אולי ) ואת האינטימיות הכובשת

ש 5 – יעמוד לו ויתבונן וכל הניגש אליו יחווה את שפע ראייתו ותובנותיו

ש 6 – יביא את ההומור והחדות, את המבט המכיל וציני בו זמנית

ש 7 – יעיף את כולם יחד עם עצמו

ש 8 – יביא את העוצמה ( כשתגיע המשטרה בחצות ) ואת החברות הבלתי מתפשרת

ש 9 – יוסיף את ההרמוניה והזרימה לכל המסיבה.

את מי לא תזמינו???

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

לעיתים נעלמות המילים

לעיתים אני מגשש אחר הקול הנכון

לעיתים קרובות מופיעה שירה

מופיעות מילים גבוהות

מילים עמוקות

מילים שמטלטלות את קיומי

ומזכירות לי למה אני כאן

והנה שיר של יהודה עמיחי

שתלוי שנים על דלת ביתי

פוסט שבועי

השלווה היורדת מלמעלה, נפגשת

מעל ראשי עם הזעם העולה ממני,

וזה עושה מערבולת

מעלי, כמו תלתלים יפים.

(עמיחי ).

 

עוברים עלי חודשים עם שירים של יהודה עמיחי.

כאלה שאני מכיר וחקוקים בי מוסיפים להעמיק.

כאלה שרפרפו מעלי לפתע נוחתים על ליבי שלא היה ער דיו.

עונג צרוף.

ובתוך כל הימים שבחוץ והאוויר שהפך לצלול ומבושם

ובתוך כל ההתרווחות לתוך ספרי השירה

ממשיך לו הצליל הער של הפיכת הכיוון מפנים לחוץ.

מתבטא בכל מיני אזורים בחיי.

המרחב שאני רוצה קצת להרחיב עליו הוא לימוד האניאגרם.

ברגעים רבים בשנים האחרונות הרגשתי שהגעתי למעין מיצוי של הלימוד.

גם מה שאני יכול להכיל וגם את שאני יכול להעביר ממני הלאה.

לא, זה לא מדויק דיו.

תמיד היה עוד נושא, תמיד היה עוד מרחב לגעת בו

אבל

אבל

בנקודה מסוימת ידעתי שאני פוסע בשבילים שכבר הלכתי בהם.

אין בזה פסול

הדרך כמושג מרכזי בחיי לא צריכה להשתנות כל העת.

אבל 

אבל

היה קול שבא ואמר שצריך לשהות ולהמתין.

והמתנתי.

ולאט לאט הופיע קול חדש .

בהתחלה נשמע כזמזום של יתוש בליל קיץ מתחת לירח האדום.

והצליל התבהר והעצים.

ולפתע או שלא לפתע

הופיעו הבנות חדשות

הופיעה ראייה חדשה של כל הקומפלקס המופלא הזה שנקרא אניאגרם.

ואם יבוא מי מכם ויגיד

"טוב , כתוב את שיודע אתה שלא ידעת קודם"

אחייך לעצמי חיוך גדול ואמשיך להתבונן בטיח המתקלף מעל ראשי.

כן

אולי גם כוס של פטיט סירה

לא תזיק לי .

ההבנות אינן מילוליות ברובן.

וחס ושלום שתחשבו שאני הולך להגיד שאני מבין זאת אנרגטית.

ממש לא.

זה בדיוק בדיוק התהליך המופלא של המסת הידע והפיכתו להבנה.

איך אני הולך להעביר וללמד הלאה?

לא יודע.

באמת שאני לא יודע.

אבל עולה חיוך שכנראה שיודע בליבי דברים

ששפתיי לא יודעות לומר.

 

פוסט שבועי

"אֲבָל מָה עָשִׂיתָ לְמַעַן נַפְשְׁךָ?"

יָשַנְתִּי הַרְבֵּה, גַּם אָהַבְתִּי הַרְבֵּה,

לֹא כְּמוֹ עֵץ, שֶׁאוֹהבֵ רַק פַּעַם בַּשָּׁנָה.

אֵיזֶה יַעַר עֵצִים מְשֻׁגָּעִים אֲנִי!"

(יהודה עמיחי)

 

אז ככה.

לפני כשנה וחצי נעצרתי.

כותב בלשון נפעל כי זה כאילו קרה לי.

לא החלטה מודעת עם תודעה ערה וצלולה.

הפסקתי לכתוב, הפסקתי ללמד, הפסקתי ( כמעט לגמרי ) להפגש עם אנשים.

פה ושם יצאתי מגדרי.

לרגעים.

תוך שמביא משהו מאוד חלקי ממני.

לא בדידות מבחירה.

לא , ממש לא נהניתי מזה.

אבל באופן מוזר התמסרתי לזה.

אה, גם לא נכנסתי לתקופת לימוד מעמיק ואינטנסיבי עם ספרים ישנים זרוקים על השטיח.

לא.

בעיקר בהייה חסרת כיוון על הבית ועל השתנות עץ הפקאן וצמיחת הבמבוק המשוגעת.

ואז ראיתי כך.

שבעצם בעצם

מה שהתרחש לו מתחת ומעל לפני השטח היה חילחול איטי ועיקש של דברים שאני מבין ומלמד

למרחב שהופך אותם ל "ידיעה"

הדימוי שעולה לי זה מעין סלע שמכוסה במים ולאט

לאט

הם חודרים למעמקיו.

זה לא processing

זה לא integration

זה לא כל המושגים הזרים לי שמתארים נסיון להפוך חוויות שמעבר למילים 

ולהקטין אותן למידתנו המילולית וכמהה למשמעות.

טוב, זה בערך מה שהיה

(ואולי אני מספר לעצמי עוד סיפור פנטזיה הזוי).

והנה הופיע רצון לצאת מהקונכיה.

רצון לספר ולהקשיב

רצון ללמד וללמוד

את האניאגרם

(גם את האניאגרם)

ממקום חדש.

ממקום סקרן שוב.

ממקום שצמח לו מתחת לפני השטח וכרגע אמר די

 

בני לוז - דרך האניאגרם

בני לוז         

דרך האניאגרם

בני לוז - לימודי אניאגרם

בני לוז  

דרך האניאגרם