עדכונים / חדשות

 

 

 

קבוצת לימוד חדשה - שלושה מפגשים

תחילת הלימוד - נובמבר 2020

 

בנובמבר הקרוב יפתחו שני קורסים אינטימיים בני שלושה מפגשים כל אחד. הקורסים יקנו לנו היכרות והתבוננות מעמיקים עם האניאגרם. לפרטים נוספים ניתן לפנות דרך צור קשר .

פוסט שבועי

ונשענתי על קיר בסמטה הצרה

וקרן שמש הגיהה מלמעלה

והפכה אותי לחצי קדוש.

וכך נשארתי וכך אשאר עד סוף חיי.

(עמיחי)

 

אז קצת סיפור .

כשמגיע זמן ירח מלא

יש קול שנוהם בי ואומר – מדבר.

אז נסעתי לי למדבר לפני שבוע בדיוק.

מוקדם בבוקר יצאתי.

במדבר עדיין שחון.

אין את הפלומה הירוקה שאופיינית לו בתחילת פברואר.

וחלפתי על פני שדה בוקר ורק מזווית העין הסתכלתי על חוד עקב החולש על נחת צין.

לא רציתי לעצור.

הרוח, המוזיקה הטובה , השמש שעלתה פה ושם בין עננים שהרגישו שמביאים גשם.

המשכתי לסוע.

ושוב עננים ומעט גשם וירדתי למכתש רמון.

לבד על הכביש. הדרך המופלאה מזרחה לפני.

לפתע

"עבר אותי רטט של שמש"

הרגשתי את השמש בגבי.

עצרתי.

ולפתע כל מצוק המכתש הואר בשמש בוהקת.

ואני

בצד הדרך, ברוח מטורפת, טיפות גשם גדולות, חיוך מקצה לקצה, מלמעלה  למטה

ומולי הקשת המושלמת .

והלבד.

כן, האין מכוניות ואין מטיילים ואין שום הפרעה לדממה המדברית.

 

ונותר בי הרגע

ואני בו

ומילים לא באו בקלות ולא באות בקלות כעת.

אבל

הופיע דימוי מסוים שלוחש לי פה ושם.

וסליחה שאני עוצר עם הפואטיקה

אבל

עלה בי לימוד האניאגרם, הדרך שאני הולך בה והיא הולכת בי ( לעיתים)

מביאה ברגעים רבים את קרן השמש המאירה.

מביאה את הצלילות והבהירות

מביאה את הקשת מעל למדבר.

באיזה אופן?

קשה לי להגדיר במדויק

אבל כל מי שנגע באניאגרם לעומק

יודע שהוא על שפת מעיין.

האם תשתה ממנו לרוויה?

 

פוסט שבועי

כל כך קל להיות משוגע: אם תסיר

מן הזוכר את זכרונו

ומן המביט בנוף את הנוף

שהוא מביט עליו, מן המדבר את בן שיחו

ומן המתפלל את אלוהיו

( עמיחי)

 

על אף השמש הצלולה בחוץ והנקר שעל הפקאן

על אף נחת ששורה כאן ונועם

הנושא שארצה להגיד עליו מילים מעט, יוצר בי סוג של כעס ותסכול

לא נורא, יעבור (או שלא)

השימוש הנלוז והמשבש ביותר ללומדי ו"מכירי" האניאגרם

הוא תיוג אנשים לפי תוויות.

דודה שלי 2, אבא שלי 8, המורה שלי למתמטיקה 1 ( ברור )

וכהנה וכהנה

ובאותו רגע האדם מולנו מאבד צלם אנוש והופך לרשימה מוזרה של תכונות אקלקטיות שמוחנו הפיל עליו.

אנחנו כבר לא רואים את השלם, המורכב, המופלא עד אין די, האנושי עד מאוד.

אנחנו רואים מספר באניאגרם.

ואוי לנו

ואוי לו

ואוי לקשר ביננו.

ולרוב גם מופיעה ביקורת סמויה או שלא

ובמקום שיפתח מרחב האמפתיה שהוא בלב ליבו של לימוד האניאגרם

נפתחת חנות סדקית ובה כפתורים וחפתים וגומיות לתחתונים שכבר גדולים עלינו

רגע רגע

זה השלב המלבב עדיין

ומה קורה כשאנו טועים בזיהוי?

ופעמים רבות אנו טועים בזיהוי!

אנחנו בכלל מאבדים קשר עם המציאות וודאי שעם האדם מולנו

אנו מגיעים ולתחנה מגיעה רכבת יפנית מופלאה ואנחנו רואים טרקטור מולדבי מקרטע

ובדרך לשוק לקנות עגילי ענבר לאהובת ליבנו חולף על פנינו הומלס על אופניים מקרטעות ואנו רואים בלונדינית איטלקיה בפורשה אדום עם גג פתוח.

נסחפתי?

אולי.

אבל כך אנו מתחילים להתנהל בתוך מערכת מתייגת ומסווגת, מגבילה ומרושעת.

די.

הניחו

 

 

 

פוסט שבועי

"מעמסת האני

תקל עלי

בתיתי עצמי לשחוק"

(רבינדרנאת טגורי)

 

בסופו של יום או אולי בכל תהליך אמיתי , מצאתי שהומור עצמי הוא כלי מופלא וגם האגו (מילה שאני מעט להשתמש בה) קצת חסר אונים מולו.

שחר אמרה לי שכיוון שזה פוסט המשך אז לא חייבים לחכות שבוע מהפוסט הקודם.

וכיוון ששישי בוקר

וכיוון שמצאתי מוזיקה נפלאה שנקראת

Lute music for the alchemists

(כן בספוטיפיי)

פתאום עלה בי רצון להמשיך ולהגיד כמה מילים נוספות על השימוש המעיק והמופרך שניתן לעשות באניאגרם.

(לא יודע איך דבר קשור לדבר אבל אולי יש משהו בזה)

אמשיך מקצה החוט שקשור בזיהוי אדם את עצמו.

אצל רבים, כאן מתחיל וכאן נגמר בתרועה רמה וצורמת לימוד האניאגרם.

אני 3

אני 5

אני 8

ומיד מחברים לטיפוס את הטריוויה

את התנהלותו בחיי היומיום

את השלטים בכניסה לדלת הבית שמכיל את כל הרפרטואר העצום והמופלא שנקרא

טיפוס אניאגרמי.

רבים לא נכנסים כלל לבית

לא רואים את תכולתו ואת חדריו הנסתרים

לא רואים מאילו יסודות הוא בנוי

לא עומדים לרגע מרחוק ועצורי נשימה מסתכלים לגבהים שאליהם הוא יכול להגיע.

נותרים כשליח וולט עם פיצה קרה שהביא למשפחת מנצ'ילובסקי.

ומה זה אומר?

שבעצם הם יודעים את הפשט שבפשט

1 .פרפקציוניסט .

2 . נדיב .

3 . מצליחן

4 . מלנכולי

5 . מתבודד

6 . ספקן

7. נהנתן

8. אגרסיבי

9. ישן

 

כל זה אוסף שטויות חסרות שחר.

יכול להיות 3 שהוא הומלס, ו5 מוקף באנשים ודיאלוג ו4 נמרי ושוחר מדון

וכן הלאה והלאה והלאה.

ומה מקורות התנהלותו של כל טיפוס וטיפוס שזה לב הלימוד האניאגרמי?

ממה עשוי הבצק של הפיצה?

לא מהן התוספות השונות ומשונות ששמים עליה.

ומה כמיהת הלב, מהי המהות של כל טיפוס?

זה כבר בכלל נשמע בולשיט רוחני.

עדיף להוסיף עוד נגיעה של חוביזה מטוגנת בשולי הבצק.

טוב, נסחפתי

(זאת הלאוטה על הבוקר)

ורק מהבנה מעמיקה, מלימוד איטי ועיקש לתוך מבוכי הטיפוס שלנו

עשוי ( כך אני רואה ) להופיע רגע של חופש

רגע שבו מעמסת האני קלה יותר

רגע של

Travelling light

 

 

 

 

פוסט שבועי

הסכנות רבות

 ומספרן מאה

כתב אלתרמן לתרצה בתו

כתב

וכאב

ואני רוצה לומר כמה מילים על

הסכנות בלימוד האניאגרם

לעיתים זה שיעור שמתמשך למפגשים לא מועטים

אני רוצה כעת רק כמה תזכורות קטנות

מעין פעמוני אזהרה על צווארינו.

בעצם כל דרך של לימוד עצמי, של התבוננות , של אולי טרנספורמציה כרוכה בסכנה

סכנה להתפוררות הידוע והמוכר.

סכנה שכל שהורגלנו לחיות בו ולהכיר דרכנו בו

מתגלה כאשלייה ( משעשעת או לא)

לא בכדי סייגו את לימוד הקבלה לאלה שכבר עברו  את גיל ה40.

טוב 

חזרה לאניאגרם.

אתן שני כיוונים ולכל אחד שתי תפניות מוכרות

כיוון ראשון הוא היכרות האדם את עצמו.

כיוון שני הוא הקשר ביני לבין הזולת.

נתחיל בראשון

והנה נתקל אדם באניאגרם.

והנה במהירות או לאט לאט הוא מזהה את הטיפוס המהמם שלו 

מתחילה התרחשות בעולמו

ואני בא כאן רק כדי להציג את הסכנות בהבנות שאדם ראה

איני כותב כרגע על השפע ועל הצלילות על הדיוק ועל הבהירות 

על תחושת "לזה פללתי זמן רב כל כך"

כל אלה לרגע אחר.

נפתחים שני נתיבים.

האחד בו הוא זיהה נכון את הטיפוס שלו.

והסכנה הגדולה ביותר היא תחושת הסרת האחריות מחייו!!!

 

מה לעשות?

 אני כועס כי אני 1

אני דרמטי והיסטרי כי אני 2

אני דכאוני כי אני 4

אני פוגע בכולם כי אני 8

וכן הלאה והלאה והלאה.

בעצם אני לא אחראי למעשיי בעולם. הם מוכתבים לי מתוך מבנה מוזר ואזוטרי שנקרא אניאגרם וזהו.

תודה ושלום.

הופך להיות כמו פאראפרזה על " הכל בגלל (אודות ) לאמא"

לא באתי לעבודה כי צדק היה מכוסה על ידי מאדים.

שאפו!

פתרון נפלא ומטומטם בלי די לכל האופנים בהם אנו מרעים לנו ולזולתנו.

ואפשר להרחיב שם בלי די.

זהירות יתר ועדינות ואמפתיה הם הכוחות שראוי להביא ללימוד.

כוחות של אחריות

כוחות של אני אדון לחיי.

האופן המרהיב השני הוא כשאנחנו טועים באיזה טיפוס אנו

( וזה קורה יקירי להערכתי ב50 אחוז לפחות מהמקרים)

ואז ממשיך מופע מרהיב של בורות ואי תנועה אלא שכאן נוסף אלמנט חשוב נוסף.

כשאדם יודע איזה טיפוס הוא יש לו דרך סדורה ( אמנם לא קלה ) של יציאה מתא הכלא שלו 

אך בזיהוי שגוי, אין לו שום דרך, הוא מנסה לצאת מכלא לא לו 

Keep on knocking on prison doors

וזהו מעט

על קצה המזלג

ועל הסכנות בזיהוי הזולת – בשבוע הבא

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

 

וברקע מאדימים הרי אדום

והערבה משנה צבעה מצהבהב לכתום עמוק

ואחרי זה יעלה ירח מדברי

וכאלה דברים יש בעולם

מה עוד צריך אדם?

וגם המילים נעלמות ומשמעותן דלה וחיוורת.

אבל שחר מאיצה בי לכתוב פוסט שבועי

אז מתרגם משהו מתוך ספר של ברוס לי

בעצם ספר על ברוס לי – כן כן הלוחם המיתולוגי

שכתבה בתוך

ספר נפלא על איש חכם ומקורי

Be water my friend

והנה גם התהוותה קבוצת לימוד מרגשת

שמאתגרת אותי שוב ושוב

שתשובות שגורות על פי ואמירות שאמרתי חזור ושוב , כבר לא תקפות.

ואיזו חוויה זו.

אז הנה

מילותיו של ברוס לי

"אנא זכרו.

איני מורה.

לכל היותר אני מעין סימן דרך להלך שדרכו אבדה לו.

כל שאני יכול להציע הוא התנסות

אף פעם איני מביא מסקנות.

אם כך

כל שאני אומר ראוי שיבחן בקפידה על ידכם.

אולי אני יכול לעזור לכם לגלות ולבחון את בעיותיכם

על ידי הארת מודעותכם.

מורה, מורה טוב, מצביע לכיוון האמת

אף פעם לא יביא אותה אליכם כעובדה"

ואני

למד ומלמד

בעזרת מפת דרכים כל כך מדויקת

כל כך מפעימה

האניאגרם תמיד מציב שאלות

תמיד מעיר ספק

תמיד מצביע לכיוון

ואף פעם לא מושך בכוח

או דוחף למסקנות.

ככה זה

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

 

סגר, לא סגר

הקמליה שבפתח ביתי

נפתחה במלוא תפארתה.

ומי יעצור את יופיה המתפרץ?

 ומי יכול לסגור אותנו.

מי יכול באמת לסגור אותנו.

וודאי שיכולים למנוע את חופש התנועה בחוץ

(גם בזה אני מפקפק)

אבל מי יכול באמת ובתמים לסגור אותנו.

רגע.

שניה.

התחיל להכתב לי מעין מניפסט על חופש הפרט ועל שחרור מכבלי הממסד החולני

 אבל

יותר מכל

אני עסוק בהתבוננות על האופן ההזוי בו אני

שכל כך יקרה לי חרותי הפרטית ואישית עד מאוד

נכנע לכבלי הטיפוס שלי

שמטיל עלי סגר יומיומי ומטורף

סגר על מחשבותי

סגר על רגשותי

סגר על תחושותי

גבולות ברורים וחסרי שחר

על האופן בו אני חווה את העולם

האופן בו אני חי את חיי.

 ויש רגע כזה

או עדין מאוד

או מלווה בקולות תרועה פסיכדליים

שבו אני רואה את הכלא

רואה את הסוהרים

רואה את האור הדק מבעד לחלון המסורג של צינוק חיי.

כן.

יש רגע כזה

 

 

 

פוסט שבועי

 

מתי 

"חוזר לו הניגון שזנחת לשווא"

ומתי אתה יודע את שעליך לעשות

ומתי אתה אכן עושה

ומתי אתה רואה.

לפתע

או שלא לפתע.

בבהירות פתאומית

או כצללית של מפרש המתגשמת מבעד לערפל.

ואתה

( נזכרתי שאמרו לי גם לדבר אניאגרם)

רואה את 

בורות האידאלים של טיפוס 1

את הלב הצמא של 2

את פסגות התהילה של 3

את עמקי הסבל של 4

את מערומי הידע של 5

את הספק המצמית אצל 6

את דלות התענוגות של 7

את כזבי העוצמה של 8

ואת אשליית שמיכת הפוך של 9.

מה הרגע הנכון?

מה הרגע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

 

כל אחד בחייו צריך גן נטוש

או בית ישן שקירותיו מתקלפים,

כל אחד צריך עולם אחר שכוח.

יהודה עמיחי

( כמובן כמובן יהודה עמיחי)

 

אז שחר הזכירה לי על הפוסט השבועי שאני כותב.

והאמת היא שעם בבו וסיגאלה שמתנגנים ברקע

עם האח הדולק

עם הבלי סופגניות ונרות אני תוהה מה למילים כעת ולמה.

אבל מהדהדות לי בשבועות האחרונים מילותיו של קלאודיו נאראנחו

We are blind to our own blindness

ודווקא קל להגיד בעברית בלי לאבד מעוצמת המילים

בלי לאבד מהמסר המטלטל שלהן.

" האדם עיוור לעיוורונו"

וכל פעם שהן עולות בתוכי

עולה דמותו הנביאית והמופלאה של קלאודיו.

( טוב די להשתפך)

ונאמר כך

יותר ויותר אני מודע ורואה את העיוורון בו אני חי

אבל בתןך הלימוד שהחל להתרחש לו בימי חורף אלה

אני די מהסס ואולי לרגעים גם מצטמרר מהחלק שלי בתוך תהליך

הסרת מסך הערפל מחיי אנשים שמגיעים לכאן משום מה.

ואני, אני גם הרי מורה ונסמך על ההבנות הגבוהות ( והנמוכות ) שהאניאגרם מאפשר.

ועד היום לא נתקלתי במערכת יותר חדה ומדייקת.

כמו חרב יפנית שח חרש מתכת אגדי.

והאמת היא שפעמים רבות עולה בי ספק וכאב

למה אני בדיוק עושה את כל זה

הרי כבר כתבו ואמרו רבות

Living is easy with eyes closed.

אז למה באמת

למה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

אז ככה פתאום הופיע לו משפט

נראה לי שתוך כדי נסיעה או משהו כזה

מתוך שיר של להקה נדמה לי ( אולי מישהו מכיר )

ועבר עם הרוח מחלון ימין לחלון שמאל

ולפתע הלם בי.

בום.

אז ככה

 You cant get enough of what you really don’t need

ולפתע האוטו האיט כאילו מעצמו

ולפתע התעוררה הבנה טוטלית

שהגיעה מהגוף

הגיעה מהראש

הגיעה מהלב הבוער המחפש לו תשובות

וראיתי בבהירות מה משמעות המשפט לי ולחיי.

הכוונה ב"ראיתי" הינה חדה עד מאוד.

כשאנחנו כמהים לקשר, 

מעבר לכל אנחנו כמהים למישהו ש "יראה " אותנו.

והנה כדרכי

במקום לתת תשובות

ואולי אפילו אין בי שום צורך להצביע על הכיוון

אני שואל

מה המשמעות עבורכם של 

" ראיתי "

ומה המשמעות בעולמכם היקר והמופלא כל כך ל

You cant get enough of what you really don’t need

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

"והיה שביל, לפנות ערב, בין פרדסים
לאורך הברושים. אבל לא הלכנו בו

אל תוך החושך הבשום, המזכיר והמשכיח "

עמיחי

 

כבר זמן רב שז'אנר הספרים ה"רוחניים"

הספרים של "לימוד האדם את עצמו"

הספרים שאתה פותח אותם ביד נרגשת כי אולי שם יגלה הסוד, סוד הסודות שמפריד בינך ובין חיי אושר מלאים ומושלמים שלידם הארה של נזיד בודהיסטי נדמית כצלחת מרק בבית תמחוי בקרקוב.

ספרים אלה לאט לאט מצאו את עצמם במדפים הגבוהים והמאובקים.

מדי פעם נפתח אחד מהם בשעות הערב היורדות לנו מוקדם כל כך ואני קורא מילים טובות, מילים של שלום אבל אבל לכולן כמעט יש טעם של זיכרון שאינו רלוונטי לחיי עכשיו.

אבל תמיד, יש מאין,  מופיע משהו שמסקרן אותי שוב

 מביא שוב הסכמה

מביא עוד נינוחות של רביצה על הספה הירוקה ופתיחת אפשרות לטעמים להגיע אלי.

אז הנה הופיע ספר של ברוס לי  ( כן כן – אמן הלחימה ) בשם

Be Water My Friend

ספר שנכתב על ידי בתו ובו ציטוטים רבים מדברי האיש החכם והמקורי הזה

רוצה לתרגם קטע.

"זכור, איני מורה, לכל היותר אני סימן בדרך לאדם שאיבד את דרכו. אתה זה שתבחר בכיוון .

כל שאני יכול להציע לך הוא ניסיון ולא מסקנה כך שגם כל שאני אומר , עליך לבחון בקפידה. יתכן ואוכל לעזור לך לבחון ולנתח את בעייתך על ידי כך שאעורר את תודעתך.

מורה, מורה טוב פועל כמצביע על האמת ולא כמביא האמת אליך"

המילים דברו אלי

בעיקר מתוך שאחר תקופה ארוכה מתחיל שוב לימוד בקבוצות

לימוד של תהייה וסקרנות

לימוד של הפתעות ואומץ

לימוד שבו אני משמש מעין מלווה דרך לכל האנשים הטובים עד מאוד שהחליטו לבוא לכאן..

 

אני שמח , נכון ומחכה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

שלוות נפש, שלווה ונפש. אני רוצה

להיות רק פעם אחת בתוך החדר שאני

רואה אותו כל ערב ממקום עבודתי.

הוילון סגור תמיד ולפעמים אור בפנים.

(עמיחי)

 

אחת השאלות שעולה פעמים רבות בתוך השיח האניאגרמי

נשמעת מעין כך

."איזה טיפוס מתאים לעבודה מסוימת"

"אם איזה טיפוס אוכל לקיים תקשורת טובה"

"אם אני רוצה לצאת לטיול, מי כדאי שיהיה שותף לי במסעותי"

כאלה מין דברים.

לעיתים קרובות התשובה כאילו מגיעה מאליה

ברור לי שאם ארצה פינוקים ונועם אזמין לי את טיפוס 2 לבוא למחוזותי .

ואם ארצה להרוס ( בצדק כמובן ) את ביתו של השכן אקרא לחברי ה8 עם הבולדוזר האימתני.

ככה זה עובד.

לא?

יותר ויותר.

ככל שאדם מעמיק ומרחיב את הלימוד

ככל שמבליחה ומשמחת ההבנה שהאניאגרם מתאר מרחב אפשרויות בלתי מוגבל של התנהלות והתכוונות אנושית

אתה רואה שתוכל לצאת נשכר מכל מפגש.

מכל טיפוס.

מכל חווית קיום דומה או שונה משלך.

ככה זה.

ואם תרצה לקדם את החורף המתקרב אלינו בצעדים קטנים

ותרצה להזמין חברים שיחגגו איתך את הדלקת האח

וכוס היין לידה

דע לך

ש 1 – יביא את כל שבקשת ממנו באיכות גבוהה ולא מתפשרת ויביא את עצמו במיטבו

ש 2 – יביא את הרוח הטובה ואת החיוך המתוק והמכיל

ש 3 – יעלה את התדר והאנרגיה בחדר

ש 4 – יביא את המוזיקה השונה ( משהו מסנגל אולי ) ואת האינטימיות הכובשת

ש 5 – יעמוד לו ויתבונן וכל הניגש אליו יחווה את שפע ראייתו ותובנותיו

ש 6 – יביא את ההומור והחדות, את המבט המכיל וציני בו זמנית

ש 7 – יעיף את כולם יחד עם עצמו

ש 8 – יביא את העוצמה ( כשתגיע המשטרה בחצות ) ואת החברות הבלתי מתפשרת

ש 9 – יוסיף את ההרמוניה והזרימה לכל המסיבה.

את מי לא תזמינו???

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט שבועי

לעיתים נעלמות המילים

לעיתים אני מגשש אחר הקול הנכון

לעיתים קרובות מופיעה שירה

מופיעות מילים גבוהות

מילים עמוקות

מילים שמטלטלות את קיומי

ומזכירות לי למה אני כאן

והנה שיר של יהודה עמיחי

שתלוי שנים על דלת ביתי

פוסט שבועי

השלווה היורדת מלמעלה, נפגשת

מעל ראשי עם הזעם העולה ממני,

וזה עושה מערבולת

מעלי, כמו תלתלים יפים.

(עמיחי ).

 

עוברים עלי חודשים עם שירים של יהודה עמיחי.

כאלה שאני מכיר וחקוקים בי מוסיפים להעמיק.

כאלה שרפרפו מעלי לפתע נוחתים על ליבי שלא היה ער דיו.

עונג צרוף.

ובתוך כל הימים שבחוץ והאוויר שהפך לצלול ומבושם

ובתוך כל ההתרווחות לתוך ספרי השירה

ממשיך לו הצליל הער של הפיכת הכיוון מפנים לחוץ.

מתבטא בכל מיני אזורים בחיי.

המרחב שאני רוצה קצת להרחיב עליו הוא לימוד האניאגרם.

ברגעים רבים בשנים האחרונות הרגשתי שהגעתי למעין מיצוי של הלימוד.

גם מה שאני יכול להכיל וגם את שאני יכול להעביר ממני הלאה.

לא, זה לא מדויק דיו.

תמיד היה עוד נושא, תמיד היה עוד מרחב לגעת בו

אבל

אבל

בנקודה מסוימת ידעתי שאני פוסע בשבילים שכבר הלכתי בהם.

אין בזה פסול

הדרך כמושג מרכזי בחיי לא צריכה להשתנות כל העת.

אבל 

אבל

היה קול שבא ואמר שצריך לשהות ולהמתין.

והמתנתי.

ולאט לאט הופיע קול חדש .

בהתחלה נשמע כזמזום של יתוש בליל קיץ מתחת לירח האדום.

והצליל התבהר והעצים.

ולפתע או שלא לפתע

הופיעו הבנות חדשות

הופיעה ראייה חדשה של כל הקומפלקס המופלא הזה שנקרא אניאגרם.

ואם יבוא מי מכם ויגיד

"טוב , כתוב את שיודע אתה שלא ידעת קודם"

אחייך לעצמי חיוך גדול ואמשיך להתבונן בטיח המתקלף מעל ראשי.

כן

אולי גם כוס של פטיט סירה

לא תזיק לי .

ההבנות אינן מילוליות ברובן.

וחס ושלום שתחשבו שאני הולך להגיד שאני מבין זאת אנרגטית.

ממש לא.

זה בדיוק בדיוק התהליך המופלא של המסת הידע והפיכתו להבנה.

איך אני הולך להעביר וללמד הלאה?

לא יודע.

באמת שאני לא יודע.

אבל עולה חיוך שכנראה שיודע בליבי דברים

ששפתיי לא יודעות לומר.

 

פוסט שבועי

"אֲבָל מָה עָשִׂיתָ לְמַעַן נַפְשְׁךָ?"

יָשַנְתִּי הַרְבֵּה, גַּם אָהַבְתִּי הַרְבֵּה,

לֹא כְּמוֹ עֵץ, שֶׁאוֹהבֵ רַק פַּעַם בַּשָּׁנָה.

אֵיזֶה יַעַר עֵצִים מְשֻׁגָּעִים אֲנִי!"

(יהודה עמיחי)

 

אז ככה.

לפני כשנה וחצי נעצרתי.

כותב בלשון נפעל כי זה כאילו קרה לי.

לא החלטה מודעת עם תודעה ערה וצלולה.

הפסקתי לכתוב, הפסקתי ללמד, הפסקתי ( כמעט לגמרי ) להפגש עם אנשים.

פה ושם יצאתי מגדרי.

לרגעים.

תוך שמביא משהו מאוד חלקי ממני.

לא בדידות מבחירה.

לא , ממש לא נהניתי מזה.

אבל באופן מוזר התמסרתי לזה.

אה, גם לא נכנסתי לתקופת לימוד מעמיק ואינטנסיבי עם ספרים ישנים זרוקים על השטיח.

לא.

בעיקר בהייה חסרת כיוון על הבית ועל השתנות עץ הפקאן וצמיחת הבמבוק המשוגעת.

ואז ראיתי כך.

שבעצם בעצם

מה שהתרחש לו מתחת ומעל לפני השטח היה חילחול איטי ועיקש של דברים שאני מבין ומלמד

למרחב שהופך אותם ל "ידיעה"

הדימוי שעולה לי זה מעין סלע שמכוסה במים ולאט

לאט

הם חודרים למעמקיו.

זה לא processing

זה לא integration

זה לא כל המושגים הזרים לי שמתארים נסיון להפוך חוויות שמעבר למילים 

ולהקטין אותן למידתנו המילולית וכמהה למשמעות.

טוב, זה בערך מה שהיה

(ואולי אני מספר לעצמי עוד סיפור פנטזיה הזוי).

והנה הופיע רצון לצאת מהקונכיה.

רצון לספר ולהקשיב

רצון ללמד וללמוד

את האניאגרם

(גם את האניאגרם)

ממקום חדש.

ממקום סקרן שוב.

ממקום שצמח לו מתחת לפני השטח וכרגע אמר די

 

בני לוז - דרך האניאגרם

בני לוז         

דרך האניאגרם

בני לוז - לימודי אניאגרם

בני לוז  

דרך האניאגרם